"תתפלאי. בזמן שחלף הרכבת והגשר כבר פיתחו מודעות..."
בהתחלה הוא מבוהל מעט מכל תשומת הלב. שנים שהוא זוכה בעיקר להתעלמות ו/או מבטי שטנה ותיעוב, ורק פה ושם משוטטים עליו זוגות דתיים או משפחות שילדיהן מתרוצצים בהתרגשות, נחמה רגעית בקיומו הלא-רצוי. כשהוא חש במבטיהם, לפתע, הוא לא בטוח איך להגיב. מותח את מיתריו ככל יכולתו, משווע לגשם שינקה ממנו את אבק הקיץ המעכיר את צבעו הלבן ובעיקר מנסה להבין. ואז הוא שומע אותה.
הוא לא זוכר בדיוק מתי התעורר, אך עם השנים הגיע למסקנה שהיו אלה הפסים – החיבור לרשת המורכבת של קשרים חשמליים הביא עימו את ההבנה הראשונית, ששנים של הרהור לא מופרע חידדו ושייפו. אך כבר בהבנה הראשונית ההיא ידע – הוא נועד עבורה, יש מטרה לקיומו. מזה חודשים שהוא חש בה, בקושי, נוכחות רדומה בשולי הרשת, ההתרגשות הראשונית בהופיעה התעמעמה כבר מזמן לשגרה, למען האמת לא באמת האמין שתגיע אי-פעם והנה, פתאום, היא מתקרבת, עושה את דרכה אליו הלילה הזה תחת מאות מבטיהם הסקרנים והבוחנים. כל כך הרבה פעמים דמיין לעצמו את הרגע הזה, איך תדהר עליו בקול שקשוק ושעטה, איך ירעד וירגש תחת משקלה אך ישא אותו בגאון, איך תתרשם מחוזקו ויציבותו, איך תיסע הלוך ושוב על פניו ותמיד תשוב אליו בנאמנות, פסיה מובילים אותה לבטח הביתה אליו.
היא נדחפת באיטיות אל מתחם התחנה המרכזית, שתיים ממנה, מה שמבלבל אותו לרגע, והמוני הצופים צוהלים ומצטופפים קרוב יותר לגדר. ושם היא עוצרת. הוא מנסה למשוך את מבטה, פורש ומותח את שוליו אליה, לקרוא לה, לפתות אותה, אך היא בשלה. עומדת. במאמץ אימתנים הוא נמתח וזע אליה וחש, מאוחר מדי, את מיתריו החורקים תחת העומס, פוקעים ומותירים אותו תלוי על בלימה, מרחף לרגע אחד ארוך בחלל האוויר לפני שהוא קורס, קורס אל הכביש שתחתיו בשאון והמולה של הרס.
"ואפילו לא העלו עליו את הרכבת עדיין." ממלמלים האנשים בקהל שמזלם עמד להם וצפו באירוע מרחוק, מנידים בראשיהם ומצקצקים בלשונותיהם. "לא יודעים לבנות בארץ הזאת. פשוט לא."
______________________________________________
לעמרי, בתודה על הרעיון הראשוני (כפי שצוטט בפתיחה),
לרכבות, שציפו לי בחצות ליל אמש בתחנה המרכזית (לא צפויות עד כדי היותן קסומות),
ולרחפת, על היותה מקום אליו אני יכולה להעלות את הזיותי הז'אנריות (עד כה ללא תלונה).
