Sunday, May 30, 2010

הנה מאי מגיע לקיצו, או - קצרצרים ירושלמים (2010) 3: והנצח זו ירושלים

תם לו עוד חודש. וזה אומר שני דברים:
1. ההרצאה של קרן לנדסמן היתה היום. היה כיף! אין כמו לראות את קרן מקפצת על במה ונוזפת בקהל על מחשבות שהם בקושי הספיקו לחשוב. וגם היה שוקולד.
אם למישהו יש רשמים להוסיף, אגב - אתם מוזמנים.

2. פרויקט הקצרצרים הירושלמים הגיע אף הוא אל קיצו. אולי בגלל מגבלת הזמן, הוא היה פרויקט קצרצרים קצרצר ואינטימי. חככתי בדעתי לשבת לבד בחושך ולקונן כי אף אחד לא אוהב אותי, אבל החלטתי שיהיה כיף יותר לזכור שנועה רייכמן אוהבת את התא מספיק כדי לכתוב שני קצרצרים. אז לסיכום חודש מאי, הרחפת הקלה גאה להציג את הקצרצר המסיים את הפרויקט:


והנצח זו ירושלים / נועה רייכמן

"עשרה קבין של יופי ירדו לעולם - תשעה נטלה ירושלים ואחד כל העולם כולו."
(תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף מט' ע"ב)

הכדורים הצבעוניים בהו בי, כשהם מזמזמים לעצמם בשקט. הסרתי את אוזניות התרגומון מעל ראשי, ונאנחתי בתסכול. מאז הופיעו לפתע בין האבנים העתיקות לא הצליח איש להבין מה הם מנסים להגיד. כקסנולוגית בכירה הצלחתי לתקשר עם מינים רבים שבאו לבקר בירושלים, כשגרירים של כוכבים שונים ומשונים. נחשבתי לאחת המומחיות בנושא שפות בגלקסיה, אבל הכדורים תיסכלו אותי. נדמה שהם חוזרים על מילה אחת ויחידה – שלא התאימה לשום תבנית שהכרתי. גייסתי חבר שעדיין השתמש בדג בבל המיושן וגם הוא לא הצליח להבין מה הם אומרים.

התהייה גברה כשהופיעו הקוצים הצהובים, ונראה היה שהם דוברים באותה שפה של הכדורים – אלא שכל מין התבצר בפינה אחרת של המתחם, ולא ניסה להתקרב למין השני. חיכיתי שדוד יגיע. הוא אמנם למד תולדות האומנות ונחשב למומחה באמנות עתיקה, אבל רוב הכשרתו היתה בישראל ולא היה לו הרבה ניסיון עם ידידים מעולמות אחרים. ועם זאת, הוא הבטיח לי שפתר את התעלומה ויוכל להסביר לי למה מתכוונים היצורים הנוצצים שתסכלו אותי כל כך.

דוד התקרב אלי בחיוך, אוחז בידו מזוודת אקלים: מזוודה שבה הלחות, הטמפרטורה והתאורה מווסתים כך שחפצים עתיקים ישמרו ללא פגע. הוא הציע שנגש למשרדי. חצינו את החפיר, טיפסנו במדרגות האבן העתיקות וכשהגענו למשרד פתח דוד את המזוודה על השולחן והוציא מתוכה – ספר!!! מקורי, מודפס על נייר, עם תמונות צבעוניות והכל!!!

הסתכלתי על הדף שפתח, עיינתי בו – וסוף סוף הבנתי למה הם התכוונו, כשלחשו שוב ושוב : "צ'יהולי", "צ'יהולי"...

Saturday, May 29, 2010

תזכורת: הרצאה מחר

למי ששכח, למי שלא ידע, למי שסוף מאי התגנב אליו מבלי שישים לב - מחר, 30.5, בשעה 20:00 מגיעה אלינו ד"ר קרן לנדסמן, מהמוצלחות שבמרצי הז'אנר, לדבר איתנו על אנתולוגיות מדע בדיוני, ובמיוחד על סיפורי "מבחר הסיפורת הבדיונית". אל תחמיצו!
פרטים כאן.

Thursday, May 27, 2010

קצרצרים ירושלמים (2010) 3: עשרה קבין

אנחנו* כאן, ברחפת הקלה, מאמינים בשוויון. מבחינתנו, כל אוהבי הז'אנר בסדר-עד-שהוכח-אחרת, יהו מד"ביסטים, חובבי פנטסיה, טולקינאים או שחקני תפקידים, אנשים שספרים הם החולשה הגדולה שלהם או כאלה שמבחינתם לחיות ולמות באולם קולנוע חשוך זו הדרך היחידה לקיום מאושר באמת - אין לנו העדפות מיוחדות. אידיאולוגיה שוויונית ונאצלת זו נסדקת, עם זאת, כשהדברים נוגעים לזן חובבים אחד: מנהלי התא הירושלמי.
אנחנו אוהבים אותם**. בצורה הפרועה והלא-אובייקטיבית שרק חובבים שמארגנים להם הרצאות, פעילויות, בלוגים וצעצועים ליד הבית מסוגלים לה. דמיינו את שמחתנו כשמנהל התא הנוכחי כתב לנו קצרצר ירושלמי!


עשרה קבין / עפר מתוקי

הקרב היה קשה. הגנרל סקר את מה שנותר מחייליו, וזה לא היה הרבה. נשקי אנרגיה הותירו חלק גדול מהם, אלו ברי המזל, כלא יותר מערימה מפוחמת. אחרים היו חסרים אברים שונים.

אבל הקרב הוכרע, ומטרת המתקפה הנואשת נחה לה כעת בתחתית רחפת הפיקוד של הגנרל. החיילים האחרים ברחפת הגניבו בה מבטים מפעם לפעם, ברמות שונות של חשש. העצם עצמו לא נראה מרשים - גוש אבן מלבני, פחות או יותר, במימדים של כשני מטר על חצי מטר על חצי מטר. שפת האבן הראתה את סימני הכניסה לאטמוספירה והפגיעה בקרקע - פה ושם בצבצו טיפות אבן שנזלו בין שכבות של עפר שכאילו נאפה מבפנים. הגנרל לא ידע מה זה בדיוק הדבר הזה, פרט לשם הקוד שלו, "קב", אבל הוא ידע שהפיקוד העליון של ממלכת ירושלים מוכן היה לשלם כמעט כל מחיר על מנת להשיג אותו.

הדרך חזרה הייתה חלקה בצורה מפתיעה. הגנרל מעולם לא ראה כמויות כאלה של כוחות אוויר שמלווים אותו, או כל כוח אחר, למען האמת. הפיקוד העליון רצה להבטיח שלא יהיה אף סיכוי קלוש שהחפץ ייפול חזרה לידיים עוינות. לאחר מספר שעות טיסה מעל האדמה החרוכה והמתה הם נחתו בירושלים, נזהרים שלא להתרומם גבוה מדי שלא לחצות את שדה הכוח שנמתח מעל כל עירה הבירה ומזגזגים בזהירות בינות לוכדי המטוסים (מישהו סיפר לו פעם שהרעיון לאלה הגיע מפסל שהיה קיים בעיר עוד לפני המלחמה הגדולה, ושפעם ככל הנראה היה גשר שנחשב למופת ארכיטקטוני, אבל הוא התקשה לראות איך דבר כזה יכול להיות משהו מעבר לכלי צבאי ופרקטי). משמר כבד הגן על שדה הנחיתה שלהם, איזור שנקרא בשם ההולם "עמק רפאים". מיד עם הנחיתה הועבר החפץ אחר כבוד לרחפת משא, וביחד עם כל המשמר התקדם דרך עמק שומם (עמק הסהר? עמק הכוכב? הוא זכר רק שמדובר באיזשהו סמל), מוקף בשרידים מפוחמים של שכונות (על שארית של שלט היה כתוב Wolf. ע"פ המילון זו הייתה חיית בר, אבל גם את זה התקשה הגנרל לדמיין). בראש הגבעה הם הגיעו ל"שרתון פלזה", ארמון המלך העתיק שהגיע כמעט עד לגובה שדה הכוח.

בתוך הארמון הובלו הגנרל והחפץ אל מרתף עמוק, שם ישבו המלך ועושי דברו במתח. ברגע שנכנסו החיילים שסחבו את החפץ לחדר, קפץ המלך מכסאו והתקרב לחפץ. "זה זה? השגתם את זה?" שאל כמעט בחרדה את הגנרל. הגנרל רצה להטיח בפני המלך את שמות כל החיילים שאיבדו את חייהם בקרב, אך נמנע מכך, ובמקום זאת אמר "זה התאים לתיאור, והיה בנ"צ הנכון. כמות ההגנה שהייתה על החפץ שמורה רק לדברים חשובים ביותר." המלך לא נראה כאילו שהוא מבין את המשמעות של היות החפץ מוגן היטב, כל מעיניו היו נתונים לחפץ עצמו. ברגע שסיים הגנרל לדבר, הוא החווה בידו אל החפץ ואמר "פתחו אותו!".

מייד ניגשו שני חיילים עם חותכי לייזר לחפץ והחלו לנסר אותו לשניים. הגנרל זע באי נוחות - "הוד מעלתך, האם אין אנו מסתכנים בפגיעה במה שנמצא בפנים?". "אל דאגה", השיב לו המלך, "מה שבפנים לא רגיש לקרינת לייזר בתדרים האלו". תוך דקות ספורות הושלם התהליך, וחלקו העליון של כיסוי האבן והעפר הוסר מעל החפץ. מתחתיו התגלה אובליסק שחור, חלק לגמרי. המלך הושיט את ידו בהתרגשות, ובמה שנראה כמעט כטראנס דתי העביר את ידו על המעטה השחור. שניות ספורות לאחר מכן החל המעטה לנוע, ומה שהתגלה כמכסה נפתח בחלקו העליון של האובליסק.

הגנרל לא היה מוכן למה שנגלה לעיניו. החדר כולו הואר לפתע באור ירוק שבקע מתוך האובליסק. לקח לגנרל כמה שניות להבין שהאור אינו ירוק במקור, אלא פשוט עבר דרך שכבה של עלים ירוקים כפי שהגנרל לא ראה מעולם. כל האנשים בחדר עמדו מתפעמים מול המראה שנגלה מתוך האובליסק - אינספור צמחים, ממינים שונים, רובם לא נראו על כדור הארץ כבר עשרות שנים וחלקם לא נראו עליו מעולם, ישבו בתוך האובליסק וניזונו מאדמה שהייתה כל כך חומה, שנדמה היה לגנרל שהוא יכול לשמוע את הצמחים שואבים ממנה את המינרלים. זה היה המראה היפה שראה הגנרל בחייו.

מבלי להסתוב או להסיר עיניו מהמראה שבתוך האובליסק, דיבר המלך אל האנשים שבחדר. "אני מקווה שכולכם מבינים את הצורך הגדול שהיה לנו להשיג את הקבין האלה. כל קב כזה מספיק כדי לשחזר את הצמחייה על כל כדור הארץ, ומכיל גם קואורדינטות לפלנטה במערכת שמש אחרת שמסוגלת לתמוך בחיים של בני אדם... הקבין האלו מהווים את הצלת כדור הארץ והגזע האנושי, כמו גם רמז לציוויליזציה מתקדמת שרוצה בקיומנו. אין לנו מושג מי שלח לנו את הקפסולות האלה, אבל אנחנו מתכוונים להשתמש בשארית האנרגיה שלנו על מנת להמריא אל הכוכבים ולאתר את הפלנטות האלה, ואולי שם נמצא רמזים נוספים. ניסינו לדבר עם אויבינו ולהסביר להם שיש צורך בהפסקת הלחימה, את החשיבות של הקפסולות האלה לכל העולם, אבל הם רואים בקפסולות האלה רק דבר שיכול לתת לנו ייתרון. הם התכוונו להשמיד אותן... כעת נוכל לעזוב את כדור הארץ בידיהם, עם קפסולה אחת והוראות כיצד להשתמש בה. אין לנו דרך לדעת האם הם אכן ישתמשו בה בצורה הנכונה, אבל עשינו את כל שיכולנו.
עשרה קבין של יופי ירדו לעולם - תשעה נטלה ירושלים ואחד כל העולם כולו."

___________________________________________________________
* "אנחנו" זה כל כך הרבה פחות בודד מ"אני". לא אכפת לכם, נכון, שלקחתי על עצמי את הזהות הקולקטיבית של התא?
** זה אולי המקום לציין שעפר נוטש אותנו לחודשי הקיץ והולך לחקור מיני פיזואסטרואים (שמא אסטרופיזיקות) אי שם רחוק. זה מאוד מאוד עצוב ושובר את ליבנו, אבל זה רק מותיר את ליבנו רך, פגיע ובשל לכיבוש על ידי מנהל/ת מחליפ/ה אמיץ/ה. התפקיד לא קשה, והוקרתנו ואהבתנו, למי שלא הבין, מובטחות. דברו איתנו.

Tuesday, May 18, 2010

קצרצרים ירושלמים (2010) 2: נוסטלגיה

לכבוד חג השבועות (הלא הוא החג הצמחוני והטעים ביותר בלוח השנה) הבא עלינו לטובה, הרחפת הקלה מציגה - קצרצר ירושלים נוסף, להנאתכם והשראתכם. להזכירכם, עדיין ניתן לשלוח לנו סיפורים, עד סוף החודש.
חג שמח, ותודה לנועה רייכמן על הקצרצר נטול השם הבא, שבחרנו לכנות נוסטלגיה:
________________________________________________________

"השלג ירד, רך ושקט. האור המיוחד של ירושלים הפך מיוחד יותר – אם הדבר בכלל אפשרי. העצים התנועעו קלות ברוח, ענפיהם ממטירים ענני לובן מתאבכים על הנער שפסע כשצווארון חולצתו זקוף כנגד הרוח. הוא הביט נפעם סביבו בלי ששם לב לדמות הכפופה שהתגנבה בעקבותיו".

אייל קימט את הדף שכתב, וזרק אותו על הרצפה לידו. הוא התמתח, וניגש לחלון הרחב שהשקיף על הנוף. מהמגדל הגבוה שבו מצא דירה פנויה ניתן היה לראות לכל העברים : ימה, קדמה, צפונה ונגבה. כל מרחבי ירושלים וסביבותיה היו פרושים לפניו. התמונה שהייתה מונחת על אדן החלון, ובה אם וילד מחייכים אל המצלמה עוררה בו זיכרון. הוא שמע בדמיונו את קולה של אמו : "אייל הוא שם חריג היום. אני יודעת שאתה נאלץ להסבירו לאנשים. אבל כל כך אהבתי את הפסוק 'כאייל תערוג על אפיקי מים' (תהילים, מ"ב 2)...".

אייל חזר באנחה לשולחנו, דלת המונחת על 2 חביות מתכת גדולות. כסופר פופולארי הוא ידע שקוראיו מוכנים לסיפורים דמיוניים על זמני העבר, לפני המלחמה הגדולה, שבהם גרו יהודים גם בארצות אחרות ואפילו מעבר לים. אנשים היו מוכנים לקרוא על ירושלים שאליה הגיעו מבקרים מכל שאר העולם שהיה אז מיושב, על מכונות שאפשרו טיפול רפואי מורכב כמו ניקוי דם פגוע ושלל טכנולוגיות נוספות שתיאר מתוך ספרים שמצא זנוחים בבניין מט ליפול בעיר. אנשים אפילו הסכימו לשמוע סיפורים על כך שבמכתש הגדול והרעיל שבמערב שכנה פעם עיר חילונית ששמה לה למטרה לשכוח ולהשכיח את המסורת הדתית שביסוד חזרת היהודים לארץ ישראל – חזרה שאירעה אי שם בנבכי המאה ה-19. הוא חזר לשולחן, העיף מבט נוסף בנוף הצהוב והיבש שנשקף מחלונו, וידע: אפילו לקוראיו הנאמנים ביותר יהיה תיאור של שלג בירושלים בלתי סביר – במידה שתמנע מהם לקרוא את המשך הסיפור.

"הרוח היבשה המשיכה לנשוב בחזקה. האור המיוחד של ירושלים התעמעם, חיוור ומעורפל. העצים התנועעו קלות ברוח, ענפיהם ממטירים ענני אבק מתאבכים על הנער שפסע כשצווארון חולצתו זקוף כנגד הרוח. הוא הביט בעיניים מצומצמות אל המדרכה שלרגליו, נזהר שלא למעוד על חפצים שהטילה הרוח בדרכו, בלא לשים לב לדמות הכפופה שהתגנבה בעקבותיו"...

Thursday, May 13, 2010

קצרצרים ירושלמים (2010) 1: נרות יום הולדת

נפוטיזם! פרוטקציות! שחיתות בתא הירושלמי! מקרה ברור של הולילנד-בלוגוספרי! כל בר דעת יכול לראות שיום ירושלים חלף זה עתה, ואנו כאן, בבלוג הרחפת הקלה, במקרה הכינונו מראש קצרצר ירושלמי לסגור עימו את החגיגות ולפתוח את פרויקט הקצרצרים הירושלמים. להזכירכם, במהלך חודש מאי יפרסם הבלוג סיפורי ז'אנר קצרצרים (עד 1000 מילה) שעוסקים בעיר. מי שרוצים להצטרף לפרויקט מוזמנים לשלוח את סיפוריהם אלינו: jerusalem.sff@gmail.com
יום הולדת שמח!

נרות יום הולדת / לילי דאי
"יום הולדת שמח," לחשה אבן בעוד אורן רוכן מעל הנרות שהודבקו למדרכה ומנסה להדליקם על אף הרוח. שלושה נרות, אחד לכל אלף, ועוד נר שנחתך בזהירות כדי שלוש-חמישיות מאורכו. כל כך מתאים לאורן. למרות שלא ראתה אותו בכך, יכלה לדמותו מודד בזהירות את אורך הנר ומחשב את הגדלים היחסיים בדיוק על המילימטר. לפעמים הצליחה לראות את הגיחוך שבכך, אך רוב הזמן היתה שבויה אף היא במוזרויותיה של משפחת ירושלמי, שבויה מכדי לשים לב לכל דבר שהוא מלבד החריגות הבוטות ביותר מהנורמה – סביב לידת אחיהם הקטן ביותר, למשל, כשהוריהם, שאזלו להם כמעט השמות, סרקו את המסמכים ההיסטוריים בחיפושיהם האובססיביים עד שמצאו עבורו שם, מבלי שיהססו משום מוזרותו או ההשפעה שתהיה לה על חייו של כרטיס. ככל שיכלה להבין, זה תמיד היה כך – תחושת הזהות העמוקה, המכלה-הכל, תשומת הלב היוקדת לפרטים, עברו במשפחתה זה מאות בשנים, יחד עם שאר התכונות המשפחתיות; עיניהם החומות, עורם הכהה והדבשי למראה, או שמם של אחיה הבכור ואביה, ולפניהם סבה ואבי-סבה ואחורה ככל שההיסטוריה זוכרת – מעורב.

בחדרי חדרים, התעקשה אבן לחקור ולברר את ההיסטוריה המשפחתית, מרכיבה עצי משפחה כפאזל, מקוששת מידע מרישומים ישנים, מתמכרת לאובססיה משלה, המקובלת על הבריות הרבה פחות מאוסף המוזרויות שאימצו להם בני משפחתה: זהות. אי שם בסבך השורשים של משפחת ירושלמי רבצו מוצא ודת, לאום, דעות שניווטו את משפחתה בים המאבקים והמלחמות שידעה העיר, היסטוריה מבולבלת, מקוטעת, עקובה מדם. שלל זהויות שעם השנים התערבבו והתמוססו אלה באלה עד שירושלים בלבד נותרה, שיוך עליון, מוחלט, הבסיס היחיד לקרבה, לשנאה, לשייכות. משפחת ירושלמי, הגאה כל כך בשמה הפטריוטי, בזהותה והזדהותה השלמות והמושלמות עם העיר, היתה בוודאי במקורה דברים נוספים – יבוסית, אולי. או שבט נוודי מדבר. נוצרים, יהודים, מוסלמים, שמא שילוב של כל הנ"ל. אבן רצתה לדעת. להכיר. ובעיני משפחתה – לפלג ולהכעיס, לעשות דווקא. כל הזהויות הללו שחלפו מהעולם, למה להעלותן באוב? היא ירושלמית. מדוע אינה מסוגלת להסתפק בכך? זהות מגובשת בת אלפי שנים, לא השייכות השטחית, הרגעית של תושבי השפלה או הצפון. ירושלים זורמת בדמה והיא אוטמת את אוזניה לקריאתה. בסתר ליבם חששו וודאי שתערוק למישורים ותותיר את השם המשפחתי מנותץ ומבוזה. משפחה שגידלה ירושלמית גולה. ואבן? היא אהבה את העיר בכל נפשה ומאודה, ירושלמית כאחרונת האבנים שנחצבו מהרי האזור, היא סתם התעניינה בהיסטוריה, זה הכל. ולירושלים יש הרי כל כך הרבה ממנה... באדיקות היא מסתירה את סודותיה, מורשתה, עברה. במשפחה בה אהבת ירושלים הינה חזות הכל, קריטריון השיפוט היחיד, מה כל אלה משנים, בעצם? דתות, לאומים ועמים באו והלכו, נותרים, מעל ומעבר לכל שאר השיקולים – ירושלמים כולם.

"מהר!" היא דוחקת באורן, מציצה סביב בחשש, מחפשת בעיניה את הסימנים המסגירים לנוכחותם של מעורב, כרטיס וסמטה המחפים עליהם ממקומות מסתור סביב הכיכר, צופים בכבישים המובילים אליה. אור היום הולך ואוזל, והרי ידוע שהמסוכנים שביושבי המישורים יוצאים בלילה. היא לא בטוחה איך גרמו לה להסכים לתוכנית המטורפת הזו, שכללה לא רק ירידה אל המישורים הלחים אלא כניסה ללב שטחי המחיה של הגשדנים, אך ורק כדי להותיר ברחובותיהם נרות בוערים שיזכירו את יום הולדתה של ירושלים לכופרי השפלה.
"אבל הם לא יבינו," מחתה.
"אנחנו נבין." ענה מעורב, ואחיה ואחותה הנהנו ברצינות. הוכיחי את עצמך, אמרו לה מבטיהם. את איתנו או נגדנו?
"ירושלמית אמיתית היתה מצטרפת." העיר כרטיס, מצליח לשם שינוי להתגבר על הגמגום הביישני שרדף אותו מרבית חייו.
"ירושלמיות אמיתיות מתרחקות מהלחות והמישורים בכל מחיר." ענתה.
"לא ביום ירושלים." קבע מעורב. ושוב כולם הנהנו נמרצות, ושוב המבטים שננעצו בה, וכך מצאה את עצמה כאן, מסכנת מוניטין וביטחון בקונדסות הילדותית, הטיפשית והאובססיבית שהיתה, בעת ובעונה אחת, כל כך ירושלמית. ושוב מצאה עצמה תוהה – מה יש בעיר הזו שמוציא אנשים מדעתם, שמעורר בתושביה את הנאמנות הכי בוערת והילדותיות הכי עקשנית, מותיר חותם בל-יימחה על אופיים וחשיבתם... עד שאורן עורר אותה משרעפיה והם נמלטו, רצים, רצים, אל ההרים, אל הביטחון, הביתה לירושלים.

Saturday, May 8, 2010

פרויקט: קצרצרים ירושלמים

לא כל אחד יכול להפוך למנהל הרחפת הקלה. דברים שרואים משם, כבר שנו חכמינו, הרי לא רואים מכאן, ובעמדת הרחף העליונה אנו רוצים רק בטובים ביותר. משם יכול המנהל להשגיח על התנהלות העניינים החלקה, לבחון בעניין את דפוסי הפעילות והמידע, ולהבחין בצירופי מקרים מעניינים.
"יום ירושלים בקרוב."
"כן?"
"אנחנו תא ירושלמי."
"נכון..."
"אולי נארגן משהו בבלוג? סיפורים קצרצרים?"
ובגלל זה, ילדים, עפר הוא המנהל שלנו. מישהו צריך לזכור תאריכים בתא הזה...

הרבה דברים יכולים להיאמר על יום ירושלים (למשל, שהוא גורם ישיר לבעיית פקקים אימתנית. למשל, שיש ירושלמים שהיו מעדיפים לו היה נבחר עבורו תאריך אחר. למשל, שהוא גורם ישיר גם לבעיית טקסי בית ספר אימתנית לא פחות), אבל יום הולדת הוא יום הולדת, וזו לא אשמת העיר אם הוריה נוטים לחגוג אותו בדרכים-לא-דרכים או תאריכים-לא-תאריכים. על כל בעיותיה, אנחנו כאן בבלוג הרחפת הקלה אוהבים את העיר שלנו - והחלטנו לארגן לה מתנה צנועה.
חברי התא, קוראי הבלוג וחובבי ז'אנר ללא הבדלי דת פאנדום, גזע, זן, מין, כוכב לידה או עיר מגורים, מוזמנים בזאת לכתוב סיפורים קצרצרים על ירושלים: מגבלת האורך היא עד 1000 מילה, מגבלת הנושא היא שיהיה קשור לירושלים וימוקם היטב בז'אנר הספקולטיבי, ומגבלת האיכות היא שיהיה קריא/טוב/כיפי/מעניין לקריאה, ואם אפשר כל הנ"ל. אין מגבלה על מספר הסיפורים שניתן להגיש, אבל מכמות מסוימת ומעלה לא בטוח שנספיק לקרוא את כולם.
את הסיפורים יש לשלוח אלינו בגרסה קריאה (ולא, נגיד, באופיס החדש. אנחנו סרבני מצפון, ובעיקר ממש לא סובלים את הפורמט הנ"ל וממילא אין לנו איך לפתוח אותו), תוך ציון שם הסיפור, שם הכותב ודברים אחרים שחשוב לכם שנציין. המיטב מתוכם יפורסמו בבלוג במהלך חודש יומולדת מאי.

שימו לב: על הפרסום בבלוג חלים הכללים של מערכת "בלוגר", גם מבחינת תוכן וגם מבחינת זכויות היוצרים (שלמיטב הבנתנו נשארות בידי הכותבים אבל גוגל יכולה לפרסם בשלל מקומות כרצונה דברים שמצאה בבלוגים, או משהו. אנחנו ממליצים למי שהעניין חשוב לו לקרוא בעצמו). ובמיוחד-במיוחד חלים עליו הכללים איתם אנחנו מסכימים - אז בלי העלבות, גזענות, פורנו וכו' בבקשה, אלא אם כן הם בטעם וחיוניים לאינטגריטי של הסיפור... סיפורים שלא ייראו לנו מתאימים לא יפורסמו.

Thursday, May 6, 2010

ריחופי מאי

מפגש מאי של הרחפת הקלה ייערך ביום ראשון, 30.5.2010, בשעה 20:00. המפגש ייערך כרגיל בקמפוס גבעת רם. הפעם ההרצאה תיערך בבניין איינשטיין למתמטיקה (המתקרא גם בניין מנצ'סטר), אולם 2.
והחודש, הרחפת הקלה גאה לארח את ד"ר קרן לנדסמן והרצאתה: 45 דקות על 26 סיפורים.
מאסימוב ועד אהוד מימון, מ"הטוב שבטוב" ועד ל"היה יהיה", אנתולוגיות מדע בדיוני מהוות חלון ראווה לז'אנר דרכו ניתן להיחשף לכותבים לא מוכרים, סופרים שהבליחו לרגע ויצירות יוצאות דופן של סופרים מוכרים. בהרצאה נסרוק את הסיפורים שנכללו ב"מבחר הסיפורת הבדיונית" בעריכת רוברט סילברברג, ננסה לראות מה מושך בהם, והאם הם עדיין רלוונטיים, עשרות שנים לאחר שפורסמו לראשונה.
__________________________________
קרן לנדסמן - אמא, רופאה וחובבת, בסדר חשיבות משתנה. מקדישה את ימיה לאפידמיולוגיה ואת לילותיה למדע הבדיוני. בין לבין היא גם מנסה לחיות.


ומה עוד?...


הרחפת, שכנים סביב לה
קמפוס גבעת רם מארח החודש גם הרצאות טולקינאיות שמי מנוסעי הרחפת עשוי למצוא בהן עניין - אולי תמיד רציתם לפגוש טולקינאי אמיתי? ייתכן שכבר שנים אתם תוהים שמא הינכם טולקינאים בארון ורוצים לפגוש אחרים כמותכם? וכמובן, תמיד קיים הסיכוי שאתם סתם מחבבים את שר הטבעות ורוצים לשמוע עליו יותר... אנחנו כאן בבלוג הרחפת הקלה לא שופטים מבינים ללבכם, ולכן השגנו בעבורכם את המידע הבא:

ביום שני, 10/5, בשעה 19:00 בבניין שפרינצק, תיערך ההרצאה "אפילו גולום, אולי שמור לו תפקיד" של ד"ר ארזה סטימצקי.
חלקלק, מלחשש, עוקב באפלה...
דמותו של גולום היא אחת הדמויות הייחודיות ביותר בשר הטבעות. הוא עשוי לעורר דחייה או רחמים, אך קשה להישאר אדישים אליו. נוכחותו של גולום מרתקת ומטרידה לא רק את הקורא, אלא גם את הדמויות שבתוך הסיפור: מיהו גולום? איך לנהוג בו? מהו, אם בכלל, התפקיד השמור לו?
בערב זה ננסה לבחון את דמותו הספרותית של גולום ואת תפקידו בעלילה, ובעיקר ננסה להבין מהו סוד הקסם האפל שלו, הגורם לנו להרגיש דחייה עזה ממנו, ובו זמנית משיכה מוזרה אליו.
על המרצה: רופאה מתמחה ברפואה פנימית, בוגרת האוניברסיטה העברית.

ביום שני, 24/5, בשעה 19:00 בבניין שפרינצק, תיערך ההרצאה "כאשר בארזים נפלה שלהבת – סארומן, דנתור וייצוגם של הטוב והרע בשר הטבעות" / מוטי אבנר.
עולמו של טולקין מלא בדמויות שנפלו מרום המעלה אל שאול תחתיות מבחינה רוחנית וחומרית כאחד, אך רק שתיים מתוכן, סארומן ודנתור, זכו להופיע על הבמה המרכזית של היצירה הטולקינאית, שר הטבעות. בהרצאה נתמקד בשתי הדמויות הללו וננסה להבין את התפקידים השונים שייעד להן טולקין בסיפור, תוך מתן דגש על תרומתן לדרך בה מוצגים הטוב והרע בשר הטבעות.
על המרצה: סטודנט לרפואה ובוגר בביולוגיה ובהיסטוריה באוניברסיטה העברית.

Saturday, May 1, 2010

ברוכים הבאים בצל רחפתנו

אני חס וחלילה לא רומזת שהרחפת הקלה אינה יציבה ובטוחה להפליא ולחלוטין, שנית הרחפת לא תיפול, אבל אולי תרצו לזוז כמה מטרים הצידה, החוצה מהצל, אור שמש זה מאוד חשוב, ויטמין D וכל זה...
יופי. כך טוב יותר.

איפה הייתי?

אה, כן. אולי אתם תוהים לעצמכם - למה שהרחפת הקלה תנהל בלוג? אולי עצרתם עוד לפני השאלה החשובה הזו, ואתם תוהים לעצמכם - איך הרחפת הקלה, שהיא בסך הכל מסת מתכת עם מנגנון ציפה, ואינה תבונית בעליל (בלי להעליב. המון דברים הם לא תבוניים, אנחנו לא שופטים), מנהלת בלוג? שמא אינכם יודעים רחפת קלה מהי, והייתם רוצים קצת יותר פרטים בנושא? אנו, ברחפת הקלה, כאן לשירותכם, עם מה שאנו מקווים שתהיינה תשובות מספקות.

כפי שאולי כבר הבנתם, לא הרחפת הקלה עצמה כותבת בבלוג. ככה זה עם סלבריטאים: עסוקים בשלהם, בעוד עוזר אנונימי ולא מוערך מעדכן את קהל המעריצים בטוויטים פיקטיביים על מעשיהם בכל רגע נתון. להגנתה של הרחפת, יכולתה לנהל בלוג מוגבלת, בין השאר היות והיא לא קיימת עדיין. אפשר לומר שהבלוג שלנו הוא לא כל כך הבלוג הרשמי של הרחפת, אלא יותר פרויקט של קבוצת מעריצים פעילה במיוחד. או שאפשר להודות שמדובר בתא הירושלמי למדע בדיוני ולפנטסיה, שלאחר דיונים ארוכים ועמוסי שוקולד בנושא החליט לאמץ את "הרחפת הקלה" כשם חיבה רשמי. זה הבלוג שלנו.

מטרת הבלוג היא לשמש במה לרשמים, דיונים ורעיונות-לפעילות עבור אנשים שמדע בדיוני ופנטסיה בירושלים זה משהו שמשמח אותם. כמו כן, הוא נועד להיות מעין לוח מודעות להודעות על פעילויות, ומקום לכתוב בו על חוויות מפעילויות וסתם דיונים אל תוך הלילה בנושאים מרתקים למיניהם כמו הצבע של פסי הרחפת, ספרים סרטים וטלוויזיה בז'אנר, או למי שייך הסוודר הירוק שנשכח במפגש התא האחרון ולמה יש לו חמש זרועות. נשמח גם לפרסם בו לינקים לדברים רלוונטיים שמתרחשים בעיר והאזור, אתרים של חובבים מקומיים וכל מה שנראה לנו שייך - כולם מוזמנים ליצור איתנו קשר.

ברוכים הבאים.