אנחנו* כאן, ברחפת הקלה, מאמינים בשוויון. מבחינתנו, כל אוהבי הז'אנר בסדר-עד-שהוכח-אחרת, יהו מד"ביסטים, חובבי פנטסיה, טולקינאים או שחקני תפקידים, אנשים שספרים הם החולשה הגדולה שלהם או כאלה שמבחינתם לחיות ולמות באולם קולנוע חשוך זו הדרך היחידה לקיום מאושר באמת - אין לנו העדפות מיוחדות. אידיאולוגיה שוויונית ונאצלת זו נסדקת, עם זאת, כשהדברים נוגעים לזן חובבים אחד: מנהלי התא הירושלמי.
אנחנו אוהבים אותם**. בצורה הפרועה והלא-אובייקטיבית שרק חובבים שמארגנים להם הרצאות, פעילויות, בלוגים וצעצועים ליד הבית מסוגלים לה. דמיינו את שמחתנו כשמנהל התא הנוכחי כתב לנו קצרצר ירושלמי!
עשרה קבין / עפר מתוקי
הקרב היה קשה. הגנרל סקר את מה שנותר מחייליו, וזה לא היה הרבה. נשקי אנרגיה הותירו חלק גדול מהם, אלו ברי המזל, כלא יותר מערימה מפוחמת. אחרים היו חסרים אברים שונים.
אבל הקרב הוכרע, ומטרת המתקפה הנואשת נחה לה כעת בתחתית רחפת הפיקוד של הגנרל. החיילים האחרים ברחפת הגניבו בה מבטים מפעם לפעם, ברמות שונות של חשש. העצם עצמו לא נראה מרשים - גוש אבן מלבני, פחות או יותר, במימדים של כשני מטר על חצי מטר על חצי מטר. שפת האבן הראתה את סימני הכניסה לאטמוספירה והפגיעה בקרקע - פה ושם בצבצו טיפות אבן שנזלו בין שכבות של עפר שכאילו נאפה מבפנים. הגנרל לא ידע מה זה בדיוק הדבר הזה, פרט לשם הקוד שלו, "קב", אבל הוא ידע שהפיקוד העליון של ממלכת ירושלים מוכן היה לשלם כמעט כל מחיר על מנת להשיג אותו.
הדרך חזרה הייתה חלקה בצורה מפתיעה. הגנרל מעולם לא ראה כמויות כאלה של כוחות אוויר שמלווים אותו, או כל כוח אחר, למען האמת. הפיקוד העליון רצה להבטיח שלא יהיה אף סיכוי קלוש שהחפץ ייפול חזרה לידיים עוינות. לאחר מספר שעות טיסה מעל האדמה החרוכה והמתה הם נחתו בירושלים, נזהרים שלא להתרומם גבוה מדי שלא לחצות את שדה הכוח שנמתח מעל כל עירה הבירה ומזגזגים בזהירות בינות לוכדי המטוסים (מישהו סיפר לו פעם שהרעיון לאלה הגיע מפסל שהיה קיים בעיר עוד לפני המלחמה הגדולה, ושפעם ככל הנראה היה גשר שנחשב למופת ארכיטקטוני, אבל הוא התקשה לראות איך דבר כזה יכול להיות משהו מעבר לכלי צבאי ופרקטי). משמר כבד הגן על שדה הנחיתה שלהם, איזור שנקרא בשם ההולם "עמק רפאים". מיד עם הנחיתה הועבר החפץ אחר כבוד לרחפת משא, וביחד עם כל המשמר התקדם דרך עמק שומם (עמק הסהר? עמק הכוכב? הוא זכר רק שמדובר באיזשהו סמל), מוקף בשרידים מפוחמים של שכונות (על שארית של שלט היה כתוב Wolf. ע"פ המילון זו הייתה חיית בר, אבל גם את זה התקשה הגנרל לדמיין). בראש הגבעה הם הגיעו ל"שרתון פלזה", ארמון המלך העתיק שהגיע כמעט עד לגובה שדה הכוח.
בתוך הארמון הובלו הגנרל והחפץ אל מרתף עמוק, שם ישבו המלך ועושי דברו במתח. ברגע שנכנסו החיילים שסחבו את החפץ לחדר, קפץ המלך מכסאו והתקרב לחפץ. "זה זה? השגתם את זה?" שאל כמעט בחרדה את הגנרל. הגנרל רצה להטיח בפני המלך את שמות כל החיילים שאיבדו את חייהם בקרב, אך נמנע מכך, ובמקום זאת אמר "זה התאים לתיאור, והיה בנ"צ הנכון. כמות ההגנה שהייתה על החפץ שמורה רק לדברים חשובים ביותר." המלך לא נראה כאילו שהוא מבין את המשמעות של היות החפץ מוגן היטב, כל מעיניו היו נתונים לחפץ עצמו. ברגע שסיים הגנרל לדבר, הוא החווה בידו אל החפץ ואמר "פתחו אותו!".
מייד ניגשו שני חיילים עם חותכי לייזר לחפץ והחלו לנסר אותו לשניים. הגנרל זע באי נוחות - "הוד מעלתך, האם אין אנו מסתכנים בפגיעה במה שנמצא בפנים?". "אל דאגה", השיב לו המלך, "מה שבפנים לא רגיש לקרינת לייזר בתדרים האלו". תוך דקות ספורות הושלם התהליך, וחלקו העליון של כיסוי האבן והעפר הוסר מעל החפץ. מתחתיו התגלה אובליסק שחור, חלק לגמרי. המלך הושיט את ידו בהתרגשות, ובמה שנראה כמעט כטראנס דתי העביר את ידו על המעטה השחור. שניות ספורות לאחר מכן החל המעטה לנוע, ומה שהתגלה כמכסה נפתח בחלקו העליון של האובליסק.
הגנרל לא היה מוכן למה שנגלה לעיניו. החדר כולו הואר לפתע באור ירוק שבקע מתוך האובליסק. לקח לגנרל כמה שניות להבין שהאור אינו ירוק במקור, אלא פשוט עבר דרך שכבה של עלים ירוקים כפי שהגנרל לא ראה מעולם. כל האנשים בחדר עמדו מתפעמים מול המראה שנגלה מתוך האובליסק - אינספור צמחים, ממינים שונים, רובם לא נראו על כדור הארץ כבר עשרות שנים וחלקם לא נראו עליו מעולם, ישבו בתוך האובליסק וניזונו מאדמה שהייתה כל כך חומה, שנדמה היה לגנרל שהוא יכול לשמוע את הצמחים שואבים ממנה את המינרלים. זה היה המראה היפה שראה הגנרל בחייו.
מבלי להסתוב או להסיר עיניו מהמראה שבתוך האובליסק, דיבר המלך אל האנשים שבחדר. "אני מקווה שכולכם מבינים את הצורך הגדול שהיה לנו להשיג את הקבין האלה. כל קב כזה מספיק כדי לשחזר את הצמחייה על כל כדור הארץ, ומכיל גם קואורדינטות לפלנטה במערכת שמש אחרת שמסוגלת לתמוך בחיים של בני אדם... הקבין האלו מהווים את הצלת כדור הארץ והגזע האנושי, כמו גם רמז לציוויליזציה מתקדמת שרוצה בקיומנו. אין לנו מושג מי שלח לנו את הקפסולות האלה, אבל אנחנו מתכוונים להשתמש בשארית האנרגיה שלנו על מנת להמריא אל הכוכבים ולאתר את הפלנטות האלה, ואולי שם נמצא רמזים נוספים. ניסינו לדבר עם אויבינו ולהסביר להם שיש צורך בהפסקת הלחימה, את החשיבות של הקפסולות האלה לכל העולם, אבל הם רואים בקפסולות האלה רק דבר שיכול לתת לנו ייתרון. הם התכוונו להשמיד אותן... כעת נוכל לעזוב את כדור הארץ בידיהם, עם קפסולה אחת והוראות כיצד להשתמש בה. אין לנו דרך לדעת האם הם אכן ישתמשו בה בצורה הנכונה, אבל עשינו את כל שיכולנו.
עשרה קבין של יופי ירדו לעולם - תשעה נטלה ירושלים ואחד כל העולם כולו."
___________________________________________________________
* "אנחנו" זה כל כך הרבה פחות בודד מ"אני". לא אכפת לכם, נכון, שלקחתי על עצמי את הזהות הקולקטיבית של התא?
** זה אולי המקום לציין שעפר נוטש אותנו לחודשי הקיץ והולך לחקור מיני פיזואסטרואים (שמא אסטרופיזיקות) אי שם רחוק. זה מאוד מאוד עצוב ושובר את ליבנו, אבל זה רק מותיר את ליבנו רך, פגיע ובשל לכיבוש על ידי מנהל/ת מחליפ/ה אמיץ/ה. התפקיד לא קשה, והוקרתנו ואהבתנו, למי שלא הבין, מובטחות. דברו איתנו.
אנחנו אוהבים אותם**. בצורה הפרועה והלא-אובייקטיבית שרק חובבים שמארגנים להם הרצאות, פעילויות, בלוגים וצעצועים ליד הבית מסוגלים לה. דמיינו את שמחתנו כשמנהל התא הנוכחי כתב לנו קצרצר ירושלמי!
עשרה קבין / עפר מתוקי
הקרב היה קשה. הגנרל סקר את מה שנותר מחייליו, וזה לא היה הרבה. נשקי אנרגיה הותירו חלק גדול מהם, אלו ברי המזל, כלא יותר מערימה מפוחמת. אחרים היו חסרים אברים שונים.
אבל הקרב הוכרע, ומטרת המתקפה הנואשת נחה לה כעת בתחתית רחפת הפיקוד של הגנרל. החיילים האחרים ברחפת הגניבו בה מבטים מפעם לפעם, ברמות שונות של חשש. העצם עצמו לא נראה מרשים - גוש אבן מלבני, פחות או יותר, במימדים של כשני מטר על חצי מטר על חצי מטר. שפת האבן הראתה את סימני הכניסה לאטמוספירה והפגיעה בקרקע - פה ושם בצבצו טיפות אבן שנזלו בין שכבות של עפר שכאילו נאפה מבפנים. הגנרל לא ידע מה זה בדיוק הדבר הזה, פרט לשם הקוד שלו, "קב", אבל הוא ידע שהפיקוד העליון של ממלכת ירושלים מוכן היה לשלם כמעט כל מחיר על מנת להשיג אותו.
הדרך חזרה הייתה חלקה בצורה מפתיעה. הגנרל מעולם לא ראה כמויות כאלה של כוחות אוויר שמלווים אותו, או כל כוח אחר, למען האמת. הפיקוד העליון רצה להבטיח שלא יהיה אף סיכוי קלוש שהחפץ ייפול חזרה לידיים עוינות. לאחר מספר שעות טיסה מעל האדמה החרוכה והמתה הם נחתו בירושלים, נזהרים שלא להתרומם גבוה מדי שלא לחצות את שדה הכוח שנמתח מעל כל עירה הבירה ומזגזגים בזהירות בינות לוכדי המטוסים (מישהו סיפר לו פעם שהרעיון לאלה הגיע מפסל שהיה קיים בעיר עוד לפני המלחמה הגדולה, ושפעם ככל הנראה היה גשר שנחשב למופת ארכיטקטוני, אבל הוא התקשה לראות איך דבר כזה יכול להיות משהו מעבר לכלי צבאי ופרקטי). משמר כבד הגן על שדה הנחיתה שלהם, איזור שנקרא בשם ההולם "עמק רפאים". מיד עם הנחיתה הועבר החפץ אחר כבוד לרחפת משא, וביחד עם כל המשמר התקדם דרך עמק שומם (עמק הסהר? עמק הכוכב? הוא זכר רק שמדובר באיזשהו סמל), מוקף בשרידים מפוחמים של שכונות (על שארית של שלט היה כתוב Wolf. ע"פ המילון זו הייתה חיית בר, אבל גם את זה התקשה הגנרל לדמיין). בראש הגבעה הם הגיעו ל"שרתון פלזה", ארמון המלך העתיק שהגיע כמעט עד לגובה שדה הכוח.
בתוך הארמון הובלו הגנרל והחפץ אל מרתף עמוק, שם ישבו המלך ועושי דברו במתח. ברגע שנכנסו החיילים שסחבו את החפץ לחדר, קפץ המלך מכסאו והתקרב לחפץ. "זה זה? השגתם את זה?" שאל כמעט בחרדה את הגנרל. הגנרל רצה להטיח בפני המלך את שמות כל החיילים שאיבדו את חייהם בקרב, אך נמנע מכך, ובמקום זאת אמר "זה התאים לתיאור, והיה בנ"צ הנכון. כמות ההגנה שהייתה על החפץ שמורה רק לדברים חשובים ביותר." המלך לא נראה כאילו שהוא מבין את המשמעות של היות החפץ מוגן היטב, כל מעיניו היו נתונים לחפץ עצמו. ברגע שסיים הגנרל לדבר, הוא החווה בידו אל החפץ ואמר "פתחו אותו!".
מייד ניגשו שני חיילים עם חותכי לייזר לחפץ והחלו לנסר אותו לשניים. הגנרל זע באי נוחות - "הוד מעלתך, האם אין אנו מסתכנים בפגיעה במה שנמצא בפנים?". "אל דאגה", השיב לו המלך, "מה שבפנים לא רגיש לקרינת לייזר בתדרים האלו". תוך דקות ספורות הושלם התהליך, וחלקו העליון של כיסוי האבן והעפר הוסר מעל החפץ. מתחתיו התגלה אובליסק שחור, חלק לגמרי. המלך הושיט את ידו בהתרגשות, ובמה שנראה כמעט כטראנס דתי העביר את ידו על המעטה השחור. שניות ספורות לאחר מכן החל המעטה לנוע, ומה שהתגלה כמכסה נפתח בחלקו העליון של האובליסק.
הגנרל לא היה מוכן למה שנגלה לעיניו. החדר כולו הואר לפתע באור ירוק שבקע מתוך האובליסק. לקח לגנרל כמה שניות להבין שהאור אינו ירוק במקור, אלא פשוט עבר דרך שכבה של עלים ירוקים כפי שהגנרל לא ראה מעולם. כל האנשים בחדר עמדו מתפעמים מול המראה שנגלה מתוך האובליסק - אינספור צמחים, ממינים שונים, רובם לא נראו על כדור הארץ כבר עשרות שנים וחלקם לא נראו עליו מעולם, ישבו בתוך האובליסק וניזונו מאדמה שהייתה כל כך חומה, שנדמה היה לגנרל שהוא יכול לשמוע את הצמחים שואבים ממנה את המינרלים. זה היה המראה היפה שראה הגנרל בחייו.
מבלי להסתוב או להסיר עיניו מהמראה שבתוך האובליסק, דיבר המלך אל האנשים שבחדר. "אני מקווה שכולכם מבינים את הצורך הגדול שהיה לנו להשיג את הקבין האלה. כל קב כזה מספיק כדי לשחזר את הצמחייה על כל כדור הארץ, ומכיל גם קואורדינטות לפלנטה במערכת שמש אחרת שמסוגלת לתמוך בחיים של בני אדם... הקבין האלו מהווים את הצלת כדור הארץ והגזע האנושי, כמו גם רמז לציוויליזציה מתקדמת שרוצה בקיומנו. אין לנו מושג מי שלח לנו את הקפסולות האלה, אבל אנחנו מתכוונים להשתמש בשארית האנרגיה שלנו על מנת להמריא אל הכוכבים ולאתר את הפלנטות האלה, ואולי שם נמצא רמזים נוספים. ניסינו לדבר עם אויבינו ולהסביר להם שיש צורך בהפסקת הלחימה, את החשיבות של הקפסולות האלה לכל העולם, אבל הם רואים בקפסולות האלה רק דבר שיכול לתת לנו ייתרון. הם התכוונו להשמיד אותן... כעת נוכל לעזוב את כדור הארץ בידיהם, עם קפסולה אחת והוראות כיצד להשתמש בה. אין לנו דרך לדעת האם הם אכן ישתמשו בה בצורה הנכונה, אבל עשינו את כל שיכולנו.
עשרה קבין של יופי ירדו לעולם - תשעה נטלה ירושלים ואחד כל העולם כולו."
___________________________________________________________
* "אנחנו" זה כל כך הרבה פחות בודד מ"אני". לא אכפת לכם, נכון, שלקחתי על עצמי את הזהות הקולקטיבית של התא?
** זה אולי המקום לציין שעפר נוטש אותנו לחודשי הקיץ והולך לחקור מיני פיזואסטרואים (שמא אסטרופיזיקות) אי שם רחוק. זה מאוד מאוד עצוב ושובר את ליבנו, אבל זה רק מותיר את ליבנו רך, פגיע ובשל לכיבוש על ידי מנהל/ת מחליפ/ה אמיץ/ה. התפקיד לא קשה, והוקרתנו ואהבתנו, למי שלא הבין, מובטחות. דברו איתנו.
No comments:
Post a Comment