יום הולדת שמח!
נרות יום הולדת / לילי דאי
"יום הולדת שמח," לחשה אבן בעוד אורן רוכן מעל הנרות שהודבקו למדרכה ומנסה להדליקם על אף הרוח. שלושה נרות, אחד לכל אלף, ועוד נר שנחתך בזהירות כדי שלוש-חמישיות מאורכו. כל כך מתאים לאורן. למרות שלא ראתה אותו בכך, יכלה לדמותו מודד בזהירות את אורך הנר ומחשב את הגדלים היחסיים בדיוק על המילימטר. לפעמים הצליחה לראות את הגיחוך שבכך, אך רוב הזמן היתה שבויה אף היא במוזרויותיה של משפחת ירושלמי, שבויה מכדי לשים לב לכל דבר שהוא מלבד החריגות הבוטות ביותר מהנורמה – סביב לידת אחיהם הקטן ביותר, למשל, כשהוריהם, שאזלו להם כמעט השמות, סרקו את המסמכים ההיסטוריים בחיפושיהם האובססיביים עד שמצאו עבורו שם, מבלי שיהססו משום מוזרותו או ההשפעה שתהיה לה על חייו של כרטיס. ככל שיכלה להבין, זה תמיד היה כך – תחושת הזהות העמוקה, המכלה-הכל, תשומת הלב היוקדת לפרטים, עברו במשפחתה זה מאות בשנים, יחד עם שאר התכונות המשפחתיות; עיניהם החומות, עורם הכהה והדבשי למראה, או שמם של אחיה הבכור ואביה, ולפניהם סבה ואבי-סבה ואחורה ככל שההיסטוריה זוכרת – מעורב.
בחדרי חדרים, התעקשה אבן לחקור ולברר את ההיסטוריה המשפחתית, מרכיבה עצי משפחה כפאזל, מקוששת מידע מרישומים ישנים, מתמכרת לאובססיה משלה, המקובלת על הבריות הרבה פחות מאוסף המוזרויות שאימצו להם בני משפחתה: זהות. אי שם בסבך השורשים של משפחת ירושלמי רבצו מוצא ודת, לאום, דעות שניווטו את משפחתה בים המאבקים והמלחמות שידעה העיר, היסטוריה מבולבלת, מקוטעת, עקובה מדם. שלל זהויות שעם השנים התערבבו והתמוססו אלה באלה עד שירושלים בלבד נותרה, שיוך עליון, מוחלט, הבסיס היחיד לקרבה, לשנאה, לשייכות. משפחת ירושלמי, הגאה כל כך בשמה הפטריוטי, בזהותה והזדהותה השלמות והמושלמות עם העיר, היתה בוודאי במקורה דברים נוספים – יבוסית, אולי. או שבט נוודי מדבר. נוצרים, יהודים, מוסלמים, שמא שילוב של כל הנ"ל. אבן רצתה לדעת. להכיר. ובעיני משפחתה – לפלג ולהכעיס, לעשות דווקא. כל הזהויות הללו שחלפו מהעולם, למה להעלותן באוב? היא ירושלמית. מדוע אינה מסוגלת להסתפק בכך? זהות מגובשת בת אלפי שנים, לא השייכות השטחית, הרגעית של תושבי השפלה או הצפון. ירושלים זורמת בדמה והיא אוטמת את אוזניה לקריאתה. בסתר ליבם חששו וודאי שתערוק למישורים ותותיר את השם המשפחתי מנותץ ומבוזה. משפחה שגידלה ירושלמית גולה. ואבן? היא אהבה את העיר בכל נפשה ומאודה, ירושלמית כאחרונת האבנים שנחצבו מהרי האזור, היא סתם התעניינה בהיסטוריה, זה הכל. ולירושלים יש הרי כל כך הרבה ממנה... באדיקות היא מסתירה את סודותיה, מורשתה, עברה. במשפחה בה אהבת ירושלים הינה חזות הכל, קריטריון השיפוט היחיד, מה כל אלה משנים, בעצם? דתות, לאומים ועמים באו והלכו, נותרים, מעל ומעבר לכל שאר השיקולים – ירושלמים כולם.
"מהר!" היא דוחקת באורן, מציצה סביב בחשש, מחפשת בעיניה את הסימנים המסגירים לנוכחותם של מעורב, כרטיס וסמטה המחפים עליהם ממקומות מסתור סביב הכיכר, צופים בכבישים המובילים אליה. אור היום הולך ואוזל, והרי ידוע שהמסוכנים שביושבי המישורים יוצאים בלילה. היא לא בטוחה איך גרמו לה להסכים לתוכנית המטורפת הזו, שכללה לא רק ירידה אל המישורים הלחים אלא כניסה ללב שטחי המחיה של הגשדנים, אך ורק כדי להותיר ברחובותיהם נרות בוערים שיזכירו את יום הולדתה של ירושלים לכופרי השפלה.
"אבל הם לא יבינו," מחתה.
"אנחנו נבין." ענה מעורב, ואחיה ואחותה הנהנו ברצינות. הוכיחי את עצמך, אמרו לה מבטיהם. את איתנו או נגדנו?
"ירושלמית אמיתית היתה מצטרפת." העיר כרטיס, מצליח לשם שינוי להתגבר על הגמגום הביישני שרדף אותו מרבית חייו.
"ירושלמיות אמיתיות מתרחקות מהלחות והמישורים בכל מחיר." ענתה.
"לא ביום ירושלים." קבע מעורב. ושוב כולם הנהנו נמרצות, ושוב המבטים שננעצו בה, וכך מצאה את עצמה כאן, מסכנת מוניטין וביטחון בקונדסות הילדותית, הטיפשית והאובססיבית שהיתה, בעת ובעונה אחת, כל כך ירושלמית. ושוב מצאה עצמה תוהה – מה יש בעיר הזו שמוציא אנשים מדעתם, שמעורר בתושביה את הנאמנות הכי בוערת והילדותיות הכי עקשנית, מותיר חותם בל-יימחה על אופיים וחשיבתם... עד שאורן עורר אותה משרעפיה והם נמלטו, רצים, רצים, אל ההרים, אל הביטחון, הביתה לירושלים.
אחלה סיפור!
ReplyDeleteבתור ירושלמית הוא מאוד שעשע אותי.
ולסיפור יש בטוח סוף טוב - נראה מישהו שגדל בשפלה משיג בריצה ירושלמי שהתאמן בעליות של העיר!
ReplyDelete