לכבוד חג השבועות (הלא הוא החג הצמחוני והטעים ביותר בלוח השנה) הבא עלינו לטובה, הרחפת הקלה מציגה - קצרצר ירושלים נוסף, להנאתכם והשראתכם. להזכירכם, עדיין ניתן לשלוח לנו סיפורים, עד סוף החודש.
חג שמח, ותודה לנועה רייכמן על הקצרצר נטול השם הבא, שבחרנו לכנות נוסטלגיה:
________________________________________________________
"השלג ירד, רך ושקט. האור המיוחד של ירושלים הפך מיוחד יותר – אם הדבר בכלל אפשרי. העצים התנועעו קלות ברוח, ענפיהם ממטירים ענני לובן מתאבכים על הנער שפסע כשצווארון חולצתו זקוף כנגד הרוח. הוא הביט נפעם סביבו בלי ששם לב לדמות הכפופה שהתגנבה בעקבותיו".
אייל קימט את הדף שכתב, וזרק אותו על הרצפה לידו. הוא התמתח, וניגש לחלון הרחב שהשקיף על הנוף. מהמגדל הגבוה שבו מצא דירה פנויה ניתן היה לראות לכל העברים : ימה, קדמה, צפונה ונגבה. כל מרחבי ירושלים וסביבותיה היו פרושים לפניו. התמונה שהייתה מונחת על אדן החלון, ובה אם וילד מחייכים אל המצלמה עוררה בו זיכרון. הוא שמע בדמיונו את קולה של אמו : "אייל הוא שם חריג היום. אני יודעת שאתה נאלץ להסבירו לאנשים. אבל כל כך אהבתי את הפסוק 'כאייל תערוג על אפיקי מים' (תהילים, מ"ב 2)...".
אייל חזר באנחה לשולחנו, דלת המונחת על 2 חביות מתכת גדולות. כסופר פופולארי הוא ידע שקוראיו מוכנים לסיפורים דמיוניים על זמני העבר, לפני המלחמה הגדולה, שבהם גרו יהודים גם בארצות אחרות ואפילו מעבר לים. אנשים היו מוכנים לקרוא על ירושלים שאליה הגיעו מבקרים מכל שאר העולם שהיה אז מיושב, על מכונות שאפשרו טיפול רפואי מורכב כמו ניקוי דם פגוע ושלל טכנולוגיות נוספות שתיאר מתוך ספרים שמצא זנוחים בבניין מט ליפול בעיר. אנשים אפילו הסכימו לשמוע סיפורים על כך שבמכתש הגדול והרעיל שבמערב שכנה פעם עיר חילונית ששמה לה למטרה לשכוח ולהשכיח את המסורת הדתית שביסוד חזרת היהודים לארץ ישראל – חזרה שאירעה אי שם בנבכי המאה ה-19. הוא חזר לשולחן, העיף מבט נוסף בנוף הצהוב והיבש שנשקף מחלונו, וידע: אפילו לקוראיו הנאמנים ביותר יהיה תיאור של שלג בירושלים בלתי סביר – במידה שתמנע מהם לקרוא את המשך הסיפור.
"הרוח היבשה המשיכה לנשוב בחזקה. האור המיוחד של ירושלים התעמעם, חיוור ומעורפל. העצים התנועעו קלות ברוח, ענפיהם ממטירים ענני אבק מתאבכים על הנער שפסע כשצווארון חולצתו זקוף כנגד הרוח. הוא הביט בעיניים מצומצמות אל המדרכה שלרגליו, נזהר שלא למעוד על חפצים שהטילה הרוח בדרכו, בלא לשים לב לדמות הכפופה שהתגנבה בעקבותיו"...
חג שמח, ותודה לנועה רייכמן על הקצרצר נטול השם הבא, שבחרנו לכנות נוסטלגיה:
________________________________________________________
"השלג ירד, רך ושקט. האור המיוחד של ירושלים הפך מיוחד יותר – אם הדבר בכלל אפשרי. העצים התנועעו קלות ברוח, ענפיהם ממטירים ענני לובן מתאבכים על הנער שפסע כשצווארון חולצתו זקוף כנגד הרוח. הוא הביט נפעם סביבו בלי ששם לב לדמות הכפופה שהתגנבה בעקבותיו".
אייל קימט את הדף שכתב, וזרק אותו על הרצפה לידו. הוא התמתח, וניגש לחלון הרחב שהשקיף על הנוף. מהמגדל הגבוה שבו מצא דירה פנויה ניתן היה לראות לכל העברים : ימה, קדמה, צפונה ונגבה. כל מרחבי ירושלים וסביבותיה היו פרושים לפניו. התמונה שהייתה מונחת על אדן החלון, ובה אם וילד מחייכים אל המצלמה עוררה בו זיכרון. הוא שמע בדמיונו את קולה של אמו : "אייל הוא שם חריג היום. אני יודעת שאתה נאלץ להסבירו לאנשים. אבל כל כך אהבתי את הפסוק 'כאייל תערוג על אפיקי מים' (תהילים, מ"ב 2)...".
אייל חזר באנחה לשולחנו, דלת המונחת על 2 חביות מתכת גדולות. כסופר פופולארי הוא ידע שקוראיו מוכנים לסיפורים דמיוניים על זמני העבר, לפני המלחמה הגדולה, שבהם גרו יהודים גם בארצות אחרות ואפילו מעבר לים. אנשים היו מוכנים לקרוא על ירושלים שאליה הגיעו מבקרים מכל שאר העולם שהיה אז מיושב, על מכונות שאפשרו טיפול רפואי מורכב כמו ניקוי דם פגוע ושלל טכנולוגיות נוספות שתיאר מתוך ספרים שמצא זנוחים בבניין מט ליפול בעיר. אנשים אפילו הסכימו לשמוע סיפורים על כך שבמכתש הגדול והרעיל שבמערב שכנה פעם עיר חילונית ששמה לה למטרה לשכוח ולהשכיח את המסורת הדתית שביסוד חזרת היהודים לארץ ישראל – חזרה שאירעה אי שם בנבכי המאה ה-19. הוא חזר לשולחן, העיף מבט נוסף בנוף הצהוב והיבש שנשקף מחלונו, וידע: אפילו לקוראיו הנאמנים ביותר יהיה תיאור של שלג בירושלים בלתי סביר – במידה שתמנע מהם לקרוא את המשך הסיפור.
"הרוח היבשה המשיכה לנשוב בחזקה. האור המיוחד של ירושלים התעמעם, חיוור ומעורפל. העצים התנועעו קלות ברוח, ענפיהם ממטירים ענני אבק מתאבכים על הנער שפסע כשצווארון חולצתו זקוף כנגד הרוח. הוא הביט בעיניים מצומצמות אל המדרכה שלרגליו, נזהר שלא למעוד על חפצים שהטילה הרוח בדרכו, בלא לשים לב לדמות הכפופה שהתגנבה בעקבותיו"...
No comments:
Post a Comment